האוכל היה מהמשובחים שאכלתי אי פעם באותה מסעדה סינית מקומית בשנזן. שתינו גמבי בכוסות היין הקטנות. רוקנו את כולן, צחקנו. שמונה בבילוי משותף, בחדר מפואר, נפרד, שיחה קולחת על עסקים, פוליטיקה, משפחה. הדי הצחוק נשמעו בכול הקומה....
מנות כיד המלך הובאו אל השולחן, הגמבי המשיך להימזג לכוסות. ואני בספונטאניות מבקש מנה נוספת של צלעות.
הופ.... שקט....מתח באוויר....אני שואל ....מה קרה ?
המארח מסתכל עליי בעיניים חודרניות, אבל חסרות הבעה ומשמעות. מבטו קפוא.
"האם האוכל לא היה מספיק? "הוא שאל אותי בחוסר סבלנות. הבנתי מיד שמשהו קרה. כנראה שהוא נעלב. הרגשתי שהוא מבויש ומנסה לסיים את הארוחה, שהחלה כול כך טוב, כמה שיותר מהר.
הבלוג עבר לאתר GUANXI.CO.IL להמשך קריאת הפוסט לחץ כאן
מנות כיד המלך הובאו אל השולחן, הגמבי המשיך להימזג לכוסות. ואני בספונטאניות מבקש מנה נוספת של צלעות.
הופ.... שקט....מתח באוויר....אני שואל ....מה קרה ?
המארח מסתכל עליי בעיניים חודרניות, אבל חסרות הבעה ומשמעות. מבטו קפוא.
"האם האוכל לא היה מספיק? "הוא שאל אותי בחוסר סבלנות. הבנתי מיד שמשהו קרה. כנראה שהוא נעלב. הרגשתי שהוא מבויש ומנסה לסיים את הארוחה, שהחלה כול כך טוב, כמה שיותר מהר.
הבלוג עבר לאתר GUANXI.CO.IL להמשך קריאת הפוסט לחץ כאן
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה